יומן מלווה- אליסף איל, ו' בנים בי"ס טללי אורות

יומני היקר שלום.

שמי לייזר, ואני בן שתיים עשרה שנים.  החלטתי לכתוב יומן זה במחשבה שבזמן הקרוב אוכל לכתוב כאן את מחשבותיי ואת החוויות העוברות עלי. היום אבי קרא לי, ואמר לי שאנו עוברים דירה. התפלאתי מאוד, הרי לאן אנו יכולים לעבור? מילדותי אני חי כאן, בחווה הגדולה של משפחתנו ברומניה, ומעולם לא הרגשתי צורך לעבור דירה. דבר לא היה חסר לי. שאלתי את אבי לאן אנו עוברים, ותשובתו היתה - '' לארץ ישראל. ''

היודע אתה, יומני היקר, איזו ארץ היא ארץ ישראל? זוהי ארץ שכבר בתנ''ך הבטיחו לנו, לעם ישראל. בעוד שבוע נלך כל המשפחה - אבי, אמי, אני ושתי אחיותיי הקטנות - לנמל, ושם נעלה על ספינה שתיקח אותנו לארץ ישראל.

 

v      

יומני היקר שלום.

בטני מתהפכת בקרבי, ואני חש סחרחורת. כעת אני כבר על הספינה, ותקפה אותי מחלת ים. אני היחיד במשפחתי שסובל מכך כעת. הגד לי, יומן יקר שלי, האם היה כדאי לי לעלות על הספינה הזאת ולעלות לארץ ישראל?

 

v      

יומני היקר שלום.

הגענו לארץ. אני חש איך לבי מתרונן בקרבי למראה ארץ האבות. אבל אז אני מביט שוב, ולאחר מחשבה מבין שהארץ שאני רואה היא ארץ שוממה. הוריי הסבירו לי ולאחיותיי שהשולטים בארץ הם העות'מאניים, כלומר הטורקים,  ואלה לא אוהבים כל כך יהודים. הוריי גם אמרו שיש כנופיות של ערבים ובדואים שגם הם לא אוהבים יהודים. אבל בשונה מהטורקים, הבדואים כל הזמן יפריעו לנו. את כל זאת קיבלתי אני ברוח טובה, וכל מה שרציתי היה כבר לרדת לרציף ולהרגיש את אדמת ארץ ישראל.

 

v      

יומני היקר שלום.

אני יושב כעת בביתי החדש - או יותר נכון בצריפי החדש. משפחתי עברה לגור בחיפה עד שנקבל אישורים לבניה בקרקעות.

 

v      

יומני היקר שלום.

זהו! אנחנו עוברים לקרקע משלנו, יחד עם עוד כמה משפחות. כולנו נגור בשכנות, ונקים מושבה חדשה בארץ ישראל!  קראנו למושבה זאת זמרין - חליל בערבית. בוא נקווה שלא יהיו לנו בעיות...

 

v      

יומני היקר שלום.

לבי דואב על האובדן והחורבן שמסבים לנו הבדואים במושבתנו:

לפני כשבוע, כשיצא השומר התורן מטעם מושבתנו לסיור הבוקר, הוא גילה כי נעלמו לנו שבע כבשים וחמש פרות - שזהו כמעט עשירית מכמות הבקר והצאן שיש לנו. זה לא מעט בכלל. הו, יומני, למה זה קורה דווקא לנו? האם עשינו דבר כלשהו לא בסדר?

 

v       

יומני היקר שלום.

בלילה האחרון גיליתי מהו פחד, וכמה קשה להרוג:

ביקשו ממני לתרום את כישוריי למושבה, ואני הסכמתי. כך יצא שבלילה האחרון מצאתי את עצמי במשמרת. אני ואבי, שנינו יחד, התבקשנו לשמור על פרות המושבה. אבי נתן לי את ההוראות - אם אני רואה חבר מושבה,  לא לעשות דבר, אך אם אני רואה דמות לא מוכרת או אפילו בדואי - לירות. כששאלתי את אבי בעזרת מה עלי לירות, הוא שלף מתחת לחולצתו אקדח ואמר לי להיזהר כשאני אוחז בו. ואז -  הוא רץ ונעלם בצד השני של השדה.

נשכבתי בין השיחים, ושמרתי. הייתי ערני מפני שישנתי היטב בצהריים. לאחר מספר שעות שבהן לא קרה דבר, הבחנתי לפתע בדמות מתקרבת מכיוון כפר הבדואים הקרוב.

פחדתי.

לא ידעתי מה לעשות. ואז נזכרתי באקדח שהיה מוחבא מתחת לחולצתי. שלפתי אותו, וכיוונתי כמו שאבי לימד אותי. לא רציתי לעשות זאת. חשבתי על כל מה שעשיתי כדי להגיע עד לכאן, חשבתי על בעלי הפרות, וחשבתי גם על הפרות עצמן.

ויריתי.

האיש קרס על הקרקע מדמם. אבי, ששמע את קול הירייה, רץ לעברו, וגם אני התחלתי לרוץ. לבסוף, הגענו שנינו אל האיש. מאור הפנס שהחזיק אבי היה אפשר לראות בבירור שמדובר בבדואי. אבי הסתכל על האיש עוד רגע, ואז אמר לי -  '' היום הוכחת שאתה גבר. ''

 

v      

יומני היקר שלום!

 זה קרה! אנחנו מושבה אמיתית! זה קרה אתמול, כשהדלקנו את נרו הראשון של חג החנוכה. כעת איש לא יוכל להגיד שאנו סתם אנשים שנדחפים למקומות לא להם! לא יוכלו להגיד עלינו שגזלנו מקום של אחרים!

כי כעת יש לנו שם! לארצינו קוראים ארץ ישראל, ושם המושבה שלנו דומה מאוד -

שדה יעקב!

 

Comments