הַטִּיּוּל לַבִּיצָּה

בְּאֶחָד מִמֵי הַחֹרֶף הַקְּרִירִים, הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה בַּשָּׁמַיִם. עֲנָנִים קַלִּים כִּסּוּ אֶת הַרָקִיעַ וְהָרוּחַ לֹא נָשְׁבָה כְּלָל . יוֹאָב נֶאֱלָץ לְהִשָּׁאֵר בַּבָּיִת בַּיָּמִים הַגְשׁוּמִים. אִמָּא לֹא הִרְשְׁתָה לוֹ לְטַיֵּל לַמְרוֹת שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה וְהִבְטִיחַ לָה לֹא לְהֵרָטֵב.

בְּאוֹתוֹ יוֹם, אִמָּא לֹא הָיְתָה בַּבַּיִת, יוֹאָב הֶחְלִיט לָלֶכֶת לְטַיֵּל לכִּווּן הַבִּיצָה הַגְּדוֹלָה שֶׁנּוֹצְרָה עֵקֶב הַגְּשָׁמִים. הוּא נָעַל אֶת הַמַּגָּפַיִם הַחֲדָשִׁים שֶׁקִּבֵּל  וְהֵחֵל לָלֶכֶת בִּצְעַדִים מְהִירִים  אֶל עֶבֶר הַבִּיצָה. 

הַבִּיצָה הָיְתָה לֹא הַרְחֵק מִמִּגְרַשׁ הַכַּדּוּרֶגֶל הַיָּשָׁן, הָיָה שָׁם שָׂדֶה עֲנָקִי שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק בּוֹ מְדוּרוֹת בְּלַ"ג בָּעֹמֶר. בִּימוֹת הַחֹרֶף נוֹצְרָה שָּׁם בִּיצָּה גְּדוֹלָה שֶׁהִתְיַבְּשָׁה רַק לִקְרַאת הַקַּיִץ. 

יוֹאָב הִתְקָרֵב אֶל עֶבֶר הַבִּיצָה. הוּא צִיפָּה לִרְאוֹת שָׁם צְפַרְדְּעִים. כְּשֶׁהִתְקָרֵב, הִבְחִין בְּרֹאשָׁנִים בִּלְבַד, הֵם קָפְצוּ וְשָׂחוּ בְּמֵי הַבִּיצָה. הֶחְלִיט יוֹאָב לָקַחַת כַּמָּה רֹאשָׁנִים וּלְגַדְּלָם בַּבַּיִת. הוּא מָצָא שַׂקִּית נַיְלוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּכִיס מִכְנָסָיו וְנִכְנַס לַמַּיִם.יוֹאָב נִיסָה לִתְפֹּס אֶת הָרֹאשָׁנִים בְּכַפּוֹת יָדָיו. 

לְפֶתַע דָרַך יוֹאָב עַל אֶבֶן חֲלַקְלַקָּה ו...מָצָא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ הַמַּיִם.יוֹאָב נִבְהַל, הַמַּיִם הָיוּ קָרִים.יוֹאָב נֶאֱחָז בְּעָנָף עֵץ שֶׁהָיָה בַּבִּיצָּה, תָּפַס בּוֹ וְהִצְלִיחַ לְחַלֵּץ אֶת עַצְמוֹ מֵהַבִּיצָּה. כְּשֶׁיָּצָא וְרָאָה אֶת בְּגָדָיו הָרְטֻבִּים, מִהֵר וְהָלַךְ לְבֵיתוֹ. הוּא הִגִּיעַ  רָטֹב וּלְלֹא הָרֹאשָׁנִים.




©
 כל הזכויות שמורות לחגית אמסטרדם פרנקל






Comments