מִדֵּי פַּעַם "זוֹכִים" אַנְשֵׁי קִבּוּץ עֵין גְּדִי לִרְאוֹת נָמֵר אוֹ לְגַלּוֹת שֶׁחַיּוֹת הַמַּחְמָד שֶׁלָּהֶם נִטְרְפוּ בַּלָּיְלָה עַ"י הַנְּמֵרִים שֶׁחַיִּים בָּאֵזוֹר. "מַדּוּעַ חַיּוֹת מַחְמָד?" שָׁאַלְתִּי אֶת עֲצָמָי בִּתְמִיהָה. הַתְּשׁוּבָה הָיְתָה פְּשׁוּטָה וּמָצָאתִי אוֹתָה בְּאַחַת הַכַּתָּבוֹת בָּעִתּוֹן: הַנְּמֵרָה שֶׁצְּרִיכָה לִדְאֹג לְצֶאֱצָאֵיהָ  נוֹהֶגֶת לְהַגִּיעַ לַחֲצֵרוֹת הַבָּתִּים, לֵהָנוֹת מֵאֲרוּחָה קַלָּה לְלֹא מַאֲמָצִים, וְלִבְרֹחַ חֲזָרָה אֶל גוּרֶיהָ הַמְצַפִּים לָּהּ  בְּמָקוֹם בּוֹ  קָל לְהִסְתַּתֵּר בִּמְעָרוֹת וְלֹא לְהִתְגַּלוֹת.

כַּיּוֹם, יָרַד מִסְפָּרָם שֶׁל הַנְּמֵרִים גַּם בְּאֵזוֹר דְּרוֹם הָאָרֶץ וְאַנְשֵׁי שְׁמוּרוֹת הַטֶּבַע עוֹשִׂים הַכֹּל כְּדֵי לִשְׁמוֹר עַל חַיֵיהֶם שֶׁל הַנְּמֵרִים שֶׁנּוֹתְרוּ כָּאן בָּאָרֶץ. "מְעַנְיֵן", חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי, חָיָה כָּל כָּךְ חֲזָקָה זְקוּקָה לַהֲגַנָּתָם שֶׁל אֲנָשִׁים כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּכַחֵד.  עֲדַיִן אֵינֶנִּי אוֹהֶבֶת נְמֵרִים, אַךְ לָאֵל צָדַק, זוֹהִי חָיָה מְאֹד מְעַנְיֶנֶת.